פסק-דין בתיק ע"א 3233/05

ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט מ' שנהב) מיום 24.8.05 בת"א 212998/02 שחייב את המערערות בפיצוי מלוא נזקי המשיב הפורמלי 2 (להלן: " התובע") שנפגע בתאונת דרכים.

1.         הרקע:

(א)        התובע נפגע ביום 29.1.00 בתאונת דרכים, מרכב בו נהגה המשיבה הפורמלית (להלן: " הנהגת"), אשר השימוש בו בוטח על ידי המערערות.

(ב)        בעת הפגיעה ניצב התובע סמוך לרכבו (המבוטח על ידי המשיבה). בעלי הדין הגיעו להסכמה באשר להיקף נזקי התובע. המחלוקת הייתה בשאלת האחריות בין המבטחות.

(ג)         המחלוקת העובדתית התמקדה בשאלת קיומו של מגע פיזי בין התובע לרכבו, עובר לפגיעה מרכבה של הנהגת, או - כדברי בית המשפט השלום - "האם הספיק התובע לנעוץ את מפתח הדלת בחור המנעול, לגעת ברכבו או לבצע פעולה כלשהי ברכב כהכנה להתחלת השימוש בו".

השאלה המשפטית שעמדה לבחינה הייתה האם יש לראות בתובע "משתמש" ברכבו או שמא רק "הולך רגל" כהגדרת המונחים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

2.         פסק-הדין דלמטא

(א)        בית המשפט קבע, לאחר שמיעת הראיות, כי הוכח לפניו, על פי רמת ההוכחה המקובלת במשפט האזרחי, כי "עובר לתאונה התובע לא הספיק לנעוץ את מפתח דלת הנהג של רכבו בחור המנעול וכי עד לאותה שניה בה נפגע התובע, לא נוצר מגע פיזי בין גוף התובע לרכבו" (עמ' 4 לפסק-הדין).

(ב)        אשר לשאלה המשפטית - על יסוד הממצאים העובדתיים נקבע כי התובע הוא הולך רגל ולא משתמש ברכב. בית המשפט מציין כי לא שוכנע לקבל טענות המערערות באשר למשקל שיש ליתן בנסיבות העניין לכוונת התובע לעשות שימוש ברכבו עובר לפציעתו, שכן זו טענה מרחיקת לכת, מרחיבה את תחולת ה"שימוש" ברכב באורח בלתי סביר, ללא הצדקה או עיגון הלכתי של ממש, ואף מעוותת את ההיגיון שבבסיס החוק.

לפיכך חויבו המערערות בתשלום מלוא נזקי התובע.

(ג)         על הכרעות אלה משיגות המערערות בערעור שלפנינו.

3.         הטענות בערעור

(א)        המערערות חולקות הן על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, הן על מסקנותיו המשפטיות.

במישור העובדתי טוענות הן כי על סמך התשתית העובדתית שהוצגה לפניו, היה על בית המשפט להגיע למסקנה כי היה מגע בין התובע לבין רכבו, והתובע אף הכניס את המפתח לחור המנעול.

במישור המשפטי, טוענות הן כי התובע עמד להיכנס לרכב, ולכן הוא בגדר משתמש, כמובנו בחוק הפיצויים, אף אם לא היה מגע בינו לבין רכבו.

(ב)        המשיבה תומכת בהכרעות שבפסק הדין, מטעמיו.

4.         דיון והכרעה

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, מצאנו כי לא הונחה עילה להתערבות בפסק דינה של הערכאה הדיונית.

(א)        בית משפט השלום ניתח את הראיות שלפניו. לא נעלמה מעיניו עדותו של העד אטמזגי, שעליה סומכות המערערות. הוא קבע כי עד זה עמד על המדרכה מעבר לרכב, וספק אם ראה את פעולת התובע. מטעם זה ובשל השונות בין גרסאותיו של העד, ראה בית המשפט להעדיף את גרסת התובע. בית המשפט קבע כי "התובע הותיר רושם אמין למדי ועדותו מהימנה ובעלת משקל מכריע ושוכנעתי להאמין לדבריו עד תום" (עמ' 4 לפסק-הדין). בית המשפט הוסיף וציין כי התובע נעדר אינטרס שכן הוא אדיש לשאלה מי מן המבטחות תשא בנזקו.